ישי שני-טקס יום הזיכרון תשפ״ה

דברים שאמרתי לזכרו של אורי בטקס יום הזיכרון תשפ״ה: (הוידאו אחרי התמונה מטה)
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הוא יום כבד, יום שבו אנחנו נושאים את עינינו אל אלה ששילמו את המחיר היקר מכל כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן, בבית שלנו.
אני רוצה לספר לכם היום על אחי, סרן אורי מרדכי שני הי”ד, שנפל בקרב בכיסופים ב-7 באוקטובר 2023, ודרכו להוקיר את כל חיילי צה”ל שנפלו למעננו.
אורי היה בן 22, שובץ כמפקד מחלקה בגדוד 51 של חטיבת גולני לאחר מסלול מפרך בקומנדו. הוא גדל בקריית ארבע, בחור מלא אור – כמו ששמו מעיד – עם חיוך שיכול להאיר לכולם. הוא היה נשוי למרים ואבא לרועי, שנולד ארבעה חודשים לפני נפילתו.
אורי היה אדם של חלומות גדולים ושליחות עמוקה. הוא כתב לעצמו רשימה של משימות לחיים שעיקרן: עין טובה, להתאהב בתורה, לאהוב כל אדם, ולנצל כל דקה בחיים. וכך הוא חי.
בבוקר ה-7 באוקטובר, בשמחת תורה, אורי היה במוצב כיסופים עם חייליו. כשהתחיל המטח הכבד והגיעה ההתראה על חדירת מחבלים, הוא לא היסס. הוא לקח את כרמל א׳ צוות כוננות במוצב המונה חמישה מחייליו, זינק לגדר, וראה מול עיניו מאות מחבלים פורצים פנימה. במשך שעות ארוכות הוא וחייליו לחמו בגבורה, חיסלו עשרות מחבלים, והגנו על המוצב ועל הקיבוץ הסמוך. הם עמדו שם, מעטים מול רבים, עד שהתחמושת אזלה. אורי ניסה להזעיק עזרה, וכשהיא לא הגיעה, הוא ניווט את חייליו בחזרה למוצב תחת אש. בשעה חמש אחר הצהריים, כשעמד ליד שער הבסיס בדרכו לבונקר להתחמש, פגע בו פצמ”ר. הוא נפל שם, יחד עם הקשר שלו, ראם מאיר בטיטו הי״ד.
הסיפור של אורי הוא סיפור של גבורה, אבל הוא גם סיפור של הקרבה. הוא ידע מה קורה בעזה בחודשים שלפני המלחמה. הוא הזהיר שוב ושוב שמשהו גדול מתקרב ובאופן אישי סיפר לי על החששות יום קודם, אבל הקול שלו, כמו קולות של אחרים, לא נשמע כלל. ובכל זאת, כשהרגע הגיע, הוא עמד שם, בחזית, כמו שתמיד עשה ונלחם עד הכדור האחרון ומעבר, ועד טיפת הדם האחרונה.
אורי השאיר מאחוריו אישה, תינוק, משפחה, וחלומות – ומעל כל זה, מורשת של מסירות לעם הזה ולארץ הזו.
כשאני חושב על אורי, אני חושב גם על כל החיילים האחרים ונפגעי פעולות האיבה שנפלו – יותר מ-30,000 מאז קום המדינה. כל אחד מהם היה עולם שלם, עם משפחה, תקוות, וסיפור משלו.
בזכותם אנחנו כאן, ממשיכים לעבוד, לבנות, לחיות.
יום הזיכרון הוא לא רק יום של צער, אלא גם יום של מחויבות – להמשיך את מה שהם התחילו, להפוך את הכאב הזה למשמעות.
הערב, כשנשמע את הצפירה, אני אעמוד ואחשוב על אורי – על האח שהיה לי, על הגיבור שהוא היה. ואני מבקש מכם לחשוב עליו ועל כולם, ולשאול את עצמנו: איך אנחנו ממשיכים את האור שלהם? איך אנחנו ממשיכים את הדרך שלהם..?